ירושלמי- קריאת המגילה, מעשה או מחשבה?

המשנה במגילה אומרת (יז ע"א): "קראה על פה, קראה תרגום, בכל לשון - לא יצא".

בבבלי (יח ע"א) מבררים מה פירוש "קראה תרגום", ואומרים שאם הכוונה שהיא כתובה בלשון הקודש, והקורא מתרגם אותה בקול, למשל כתוב "ויהי" והקורא קורא בארמית - "והוה", הרי נמצא שהוא בעצם קורא בעל פה. הוא לא אמר בדיוק את האותיות שכתובות לפניו. הוא לא יצא בגלל שהוא "קראה על פה", כיון שהמילים שהוא אומר לפני הציבור אינן כתובות לפניו. לכן מפרשים ש"קראה תרגום לא יצא" זה כשכתובה לפניו מגילה מתורגמת, והוא קורא אותה כמו שהיא כתובה.

לעומת זאת, לפי הירושלמי (פ"ב ה"א) אם מתרגם את מה שכתוב לפניו, אין זה נחשב קריאה על פה. יש מחלוקת אם הוא יצא מצד אחר, אבל זה לא "על פה".

מדוע זה לא נחשב קריאה על פה לפי הירושלמי? מסביר הריב"ש (שו"ת שצ): "לאו על פה הוא, כיון שכונת המלות שהוא מוציא בפיו כתובה לפניו במלות אחרות". והנצי"ב (כאן) כתב: "לא מיקרי על פה כיון שהוא מתרגם את המקרא שלפניו."

לסיכום, צורת המצוה בבבלי היא מעשית - מעשה הקריאה. בבבלי שואלים מדוע מי ששומע מגילה בלשון הקודש יצא ידי חובה גם אם לא מבין אותה, ועונים (יח ע"א): "אטו אנן האחשתרנים בני הרמכים מי ידעינן [- וכי אנחנו מבינים הכל?! וכי אנחנו יודעים מה פירוש "האחשתרנים בני הרמכים"]?! אלא מצות קריאה ופרסומי ניסא, הכא נמי מצות קריאה ופרסומי ניסא." ומסביר רש"י: "אע"פ שאין יודעין מה ששומעין, שואלין את השומעין ואומרין מה היא הקרייה הזו ואיך היה הנס ומודיעין להן."

מה שורש ההבדל?

בבבלי מבינים שקריאת המגילה היא מצוה מעשית. מעשה של קריאה. כאשר הוא לא מוציא מפיו את מה שכתוב אלא את התרגום, אין זו קריאת המגילה הכתובה לפניו. את המילים שהוא מוציא מפיו הוא אומר בעל פה, אף שזה התוכן של מה שכתוב לפניו.

בירושלמי מבינים שהמצוה היא בעיקרה ללמוד את המגילה, כלומר להיפגש עם התוכן של המגילה. אם הקורא מתרגם את מה שכתוב לפניו, הציבור שומע ממנו את תוכן הדברים שכתובים במגילה שלפניו. הוא לא אומר את הדברים מתוך זכרונו, אלא מתוך שהוא קורא בכתב. לכן אין זה נקרא קריאת מגילה בעל פה (ויש מחלוקת מצד אחר אם יצא).

בדומה לדיון על קריאת המגילה, עולה גם מדברי התלמודים על קריאת שמע. בקריאת שמע לו יוצאים ידי חובה ללא כוונה, לפחות בתחילתה. מנין לומדים זאת? בבבלי (ברכות יד ע"א) לומדים מ"על לבבך" שכאן צריך לכוון. בירושלמי לומדים כך: "ותני כן: 'ושננתם' – עד כאן לכוונה מיכן ואילך לשינון". בירושלמי (שם פ"ב ה"א) לומדים שמכאן ואילך לא צריך לכוון. זאת אומרת, שבבבלי ההבנה הפשוטה היא שאין צורך לכוון, ולכן יש ללמוד מן הכתוב על הצורך בכוונה, ובירושלמי ההבנה הפשוטה היא שצריך לכוון, ולכן יש ללמוד מ"ושננתם" שמכאן ואילך אין צורך לכוון אלא די בשינון.

דברי הרב זצ"ל מאירים (אורות הקודש ח, רפח): "בחו"ל אין מתגלה כי אם הערך של המעשה", ולעומת זאת "מתגלה קדושת המחשבה בכל ארץ ישראל".

ונראה שהתלמודים לשיטתם גם בעניין קריאת התורה. בבבל קראו כמנהגנו וסיימו בכל שנה את קריאת כל תורה. אבל בא"י קראו הרבה פחות מזה, וסיימו את התורה כל שלוש שנים וחצי. מדוע? נראה שבא"י היה דגש על הבנת הדברים ולימודם, לכן קראו קצת, ובבבל הקריאה היא מעשית. הדגש הוא הערך הסגולי של קריאת כל התורה מידי שנה.

כשמאחדים בין התלמודים עולה ההבנה שאנו ראויים ומצווים ללמוד ולהבין, כפי שמודגש בירושלמי, ועם זאת לדעת שמה שכתוב במגילה גדול לאין ערוך ממה שאנחנו מבינים, כפי שעולה מתוך הבבלי. יתן ד' שנזכה להחיש גאולה בלימודנו.